בעיית השמנה והרגלי אכילה מזיקים

אלו מאיתנו שמתמודדים עם בעיות משקל, שואלים את עצמם כיצד יתכן שדווקא בתחום האוכל והאכלנות אנחנו לא מצליחים לעמוד בהחלטות שלנו לאכול מה שנכון לנו, לאכול בריא ובכמויות קטנות, לעשות את ה'דיאטה' כמו שצריך?

להלן עשרה דפוסי חשיבה נפוצים הגורמים לאנשים לעלות במשקל:

  1. אנשים שתופסים את הדיאטה כ"מבצע", מה שאומר בצורה לא מודעת שלמבצע הזה יש התחלה אמצע וסוף. (בדרך כלל הם אלה שמומחים ,שעברו כבר את כול הדיאטות בעולם)
  2. אנשים בעלי חשיבה פסימית : 'אני אף פעם לא מצליח אני חלש אופי'
  3. אנשים בעלי חשיבה פרפקציוניסטית. חשיבה של הכול או לא כלום, המתרגמת כול שגיאה קטנה לחוסר שלמות וכישלון.
  4. אנשים עם חשיבה של 'מגיע לי' שבעבורם האוכל הוא פיצוי; הצלחתי במבחן אז מגיע לי עוגה..
  5. אנשים עם חשיבה לא מציאותית. ההוא שרוצה לרדת 10 ק"ג בעשרה ימים, או ההיא שרוצה להיכנס לג'ינס מגיל 18, בלי קשר לגילה, להריונות שעברה וכיוצא באלה.
  6. כאלה שמשליכים את כל האחריות על כוח עליון : 'יש לי גנים כאלה. זה הטבע שלי, ולכן זה לא בשליטתי'.
  7. אנשים בעלי נטייה להסקת מסקנות, במקום לבדוק את הבעיה הקונקרטית: 'בכל פעם שאני עושה דיאטה אני נהיית עצבנית' או 'כל פעם שאני מתחיל ללכת יש לי שלפוחיות ברגליים'
  8. זה שמתחיל במצווה ואומרים לו גמור: 'כבר התחלתי חתיכה מהעוגה, והנזק נגרם. אז אוכל כבר את כולה ואיהנה, הדיאטה כבר ממילא נכשלה'
  9. אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה, הנוהגים להפחית מערכו של כול הישג שלהם: 'במקרה הייתי חזקה השבוע…זה רק במקרה…'
  10. בעלי הראייה הקטסטרופלית, שבטוחים שכול חריגה פגעה להם בבריאות ובתהליך כולו.

הטענה כי עלינו במשקל כיוון שאכלנו יותר ממה שהותר לנו היא נכונה אבל  לא מתמודדת ישירות עם הבעיה. ההתמקדות לפיכך בתפריט בלבד היא שולית. היא תורמת להעצמת הייאוש ולהעמקת חוסר ההבנה של שורש הבעיה. איננו אוכלים ועולים במשקל בגלל רעב פיזיולוגי, כשאנו רעבים פיזיולוגית אנחנו אוכלים ושבעים!!  אנחנו לא עולים במשקל בגלל מה שאנו אוכלים – אנחנו עולים במשקל בגלל מה שאוכל אותנו" אנחנו עולים במשקל בכול אותם מצבים טעונים ולא נוחים; כשאנו מצוברחים, שהיה לנו יום קשה, כשאנחנו בודדים, עצובים, כועסים ,ריקניים, לא נאהבים….חלקנו אוכל ברגעי עייפות, התרגשויות כישלונות וגם אחרי הצלחות, בשביל חלקנו האוכל מהווה "החבר האמיתי", זה שבשעת צרה הוא המנחם, המושיע הגואל שמשמש "פתרון לבעיה".

הדרך להתמודדות עם אכילת יתר מתחילה אם כך, בהפחתת הרגשות המכאיבים המפנים אותנו לאיתור מקור פיצוי- האוכל. הפחתת רגשות אילו אפשרית רק לאחר זיהוי האופן בו אנו חושבים ושינויי הרגלי החשיבה המוטעים שלנו. המשכה של התמודדות עם אכילת היתר הינה במתן כלים להתמודדות ודרכים חלופיות היכולות להוות פתרון אמיתי ברגעי המשבר.

הרי בתחומים רבים בחיינו היכולת שלנו לעמוד בהחלטות היא סבירה פלוס, אז למה דווקא  בעניין האוכל והמשקל אנחנו לא מצליחים לעמוד ביעדים שלנו? איך זה שאחרי הסתערות על דיאטות שונות ומשונות שהבטיחו שיביאו אותנו ליעד המיוחל, ביקורים אצל דיאטניות, השתתפות בקבוצות תמיכה ודם יזע ודמעות בחדר כושר אנחנו עדיין תקועים במשקל שכבד עלינו? והכי מפתיע- כיצד יתכן שגם אם הצלחנו להגיע ליעד בזכות כול ההשקעה והמאמצים- הדבר לא החזיק לטווח הארוך ושוב מצאנו את עצמינו בנקודת ההתחלה כבדים ומתוסכלים..מה קרה? או יותר נכון מה לא קרה?

אלה בעלי רמת המודעות הגבוהה, יחסית, יודעים ש"לפעמים" האכילה היא אכילה רגשית ונועדה להאכיל ולמלא את הבור בנשמה, כדי לא להרגיש את הכאב, הקושי, האכזבה, הריקנות, החרדה, העצבות, הבדידות , הכעס (תרגישו חופשי לבחור את הרגש הנכון לכם במיוחד) לא תמיד יש את היכולת לעצור את היד שמושטת לעוגה או אל חפיסת השוקולד.

אנחנו יודעים היטב שסלט עדיף על פיצה ושג'ינס מידה 40 הרבה יותר "טעים" מבורקס- אבל זה לא ממש עוזר לנו אנחנו ממלאים את עצמנו בדברים שעשויים אומנם לתת לנו תחושת נחת רגעית אבל עלולים גם לתת לנו לחוש מלאות יתר ואי נוחות פיזית מנטלית ורגשית. אחרי האוכל יגיעו תחושות של אשמה, כעס עצמי, תסכול, ואכזבה מעצמינו עד ששוב נשלח את היד לעוד חתיכת עוגת גבינת שמנת כדי להרגיע את אותן תחושות קשות שהתעוררו בנו.

אז מה קורה פה? מה מניע את מעגל ההרס הזה והכי חשוב – מה יכול להפסיק אותו? הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי כמענה לבעיית ההשמנה והרגלי אכילה מזיקים. לפעמים אנו נוטים לנתח באופן שגוי אירועים שונים שאנו חווים בחיינו, ניתוח שגורם לנו תחושות שליליות. תחושות אלו הולכות ומתעצמות מיום ליום ע"י הניתוח האוטומטי המעוות  והשגוי של המתרחש מסביבנו. במצבים בהם אנו חשים תחושות שליליות אלו אנו נוטים לחפש גורם שישפר את מצב רוחנו, מקור פיצוי. כיוון שיצרנו במהלך השנים קשר לוגי מוטעה (טעות בחשבון פשוט) שעל פיו האוכל יכול לשמש אותו גורם מפצה אנו  פונים אליו ברגעים אלו, עולים במשקל ונכנסים שוב ושוב לאותו מעגל אכילה הרסני. שיטת הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי מתבססת על ההבנה שבעיית עודף משקל יכולה להיפתר רק דרך טיפול במקור הבעיה – דרך ה"ראש".

הראש- המוח שלנו  הוא מפעל שקולט גירויים מבחוץ, מעבד אותם ומייצר דפוסי חשיבה בהתאם לפרשנות שאנו מפעילים במודע או שלא במודע. דפוסי החשיבה המוטעים  שהמוח  מייצר גורמים לנו לנתח אירועים בחיים באופן שלילי, וכך גורמים להרגשה שלילית שמובילה לאכילה מתוך מנגנון של פיצוי . באותו אופן המוח מזהה צרכים נפשיים, מצב רוח ירוד, מתח, עצבנות, שעמום..ומכאן  מפנה אותנו לאכילה בלתי מבוקרת מתוך מנגנון של פיצוי. אם נפסיק להשתמש באוכל כפיצוי – נרד במשקל. אנו לא עולים במשקל כתוצאה מאכילה ברגעי  רעב פיזיולוגי ולפיכך "דיאטה" המתמקדת באוכל מפספסת את מקור הבעיה האמיתי.

שיטת הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי שמותאמת לטיפול באוכלוסיה הבריאה הסובלת מעודף משקל, מתמקדת בזיהוי אכילה כמנגנון של פיצוי, מקנה דרכי התמודדות חלופיות למצבים בהם חשים דכדוך ומשפרת את האופן בו חושבים ומנתחים את החיים. שינוי דפוסי חשיבה שליליים ומוטעים מוביל בהכרח לניתוח נכון של המציאות, לשיפור מצב הרוח ומכאן לצמצום הפנייה לאוכל.

לסיום, השיר 'אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים' של פורשיה נלסון,  שממחיש ומשקף את הדרך הטיפולית בבעיות השמנה :

פרק ראשון

אני הולך ברחוב.

יש בור גדול במדרכה.

אני נופל לתוכו.

אני אבוד.

אני חסר אונים.

זו לא אשמתי.

לוקח לי המון זמן לצאת מהבור. פרק שני.

אני הולך באותו רחוב.

יש בור גדול במדרכה.

אני מעמיד פנים שאינני רואה אותו.

אני שוב נופל לבור.

אינני יכול להאמין שאני שוב באותו מקום.

אך זוהי לא אשמתי.

עדיין לוקח לי הרבה זמן לצאת מהבור. פרק שלישי.

אני הולך באותו רחוב

יש בור גדול במדרכה.

אני רואה אותו

אני עדיין נופל לתוכו.

זהו כוחו של הרגל.

עיני פקוחות.

אני יודע היכן אני נמצא. זוהי אשמתי.

אני יוצא מהבור מייד. פרק רביעי

אני הולך באותו רחוב

יש בור גדול במדרכה.

אני עוקף אותו. פרק חמישי

אני הולך ברחוב אחר.

ליצירת קשר וקביעת פגישה

קליניקה פרטית, יעקב מרידור 17 – תל אביב יפו | 050-6531647