הפרעת פאניקה

"התמודדות עם התקפי פאניקה היא כמו ללכת בשדה מוקשים – אתה לא יודע אם ומתי יתפוצץ המוקש" (מטופל). קשה מאוד לחיות עם הפרעת פניקה, וככול שעוצמת החרדה המלווה אותה היא עזה כך נפגעת רמת התיפקוד היומימי של האדם.

הפרעת פאניקה מוגדרת כהתרחשות חוזרת ונשנית של התקפי פאניקה בלתי צפויים במרווח של חודש אחד או יותר שבו יש לאדם חשש מתמיד מהתקף נוסף, דאגה לגבי השלכות או משמעויות ההתקף, חרדה גדולה למות או להשתגע, ושינוי משמעותי בהתנהגות הקשורה להתקפים. לעיתים, הפרעת הפאניקה מלווה באגורפוביה, כלומר חרדה מפני הימצאות בנסיבות או במקומות שקשה או מביך להימלט מהם. 

שיעור הסובלים מהפרעת פאניקה במהלך חייהם הוא 3.5%. ההפרעה נפוצה פי שניים בקרב נשים ומופיעה לראשונה בגיל 26 בממוצע

מהו התקף פאניקה? 

התקף פאניקה מאופיין בתסמינים גופניים וקוגניטיביים שמתעוררים בפתאומיות ומגיעים לשיאם בתוך עשר דקות מתחילת ההתקף. תסמינים אלו כוללים : קוצר נשימה, לחץ בחזה, סחרחורת, התעלפות, צמרמורת, רעד, גלי חום וקור, בחילה או מצוקה בבטן, דופק מהיר , תחושת חנק, תחושה של ניתוק מהמציאות וניתוק מעצמי, פחד מאובדן שליטה, מאובדן שפיות או ממוות. (התקף מוגדר כאשר לפחות ארבעה מהתסמינים הנ"ל מופיעים). התסמינים הגופניים והנפשיים של התקף הפאניקה יוצרים אצל האדם סבל ותחושה נוראית של סכנה.

הפרעת הפאניקה נוצרת בעקבות התקף יחיד שיוצר חרדה מפני ההתקף הבא, דבר שגורם לשינויים התנהגותיים ותפקודיים כמו: הימנעות מיציאה מהבית לבד, הימנעות מנהיגה ,הימנעות מנסיעה למקומות מרוחקים ועוד. ההימנעות בה נוקט האדם "להגנתו" בעקבות החרדה דווקא מגבירה את חומרת הפרעת הפאניקה ומכניסה אותו למעגל קסמים בלתי נסבל שללא טיפול נכון , הוא יתקשה לצאת ממנו.

• תרגול חשיפה – בשלב זה חושפים את המטופל בהדרגה לנסיבות שעוררו בו את החשש מפני הופעתו של התקף. תרגול זה כולל מטלות ביית של חשיפה במציאות. החשיפה מתחילה בנסיבות קלות יחסית ומתקדמת לעבר הקשות יותר. בשלב זה, ועפ"י הצורך מתנסה המטופל גם בחשיפה אינטרוצפטיבית, שנועדה לעורר בו תחושות גוף הקשורות לחרדה בסביבה בטוחה והיווכחותו בדעיכתן וחוסר מסוכנותן.
• מניעת הישנות – בשלב הסופי מתמקד הטיפול במניעת הישנותם של התקפי הפאניקה. נעשית סקירה וחזרה על המיומנויות שהמטופל למד. נעשית הערכה משותפת של הנסיבות העלולות להביא להתעוררותם של התסמינים ומושקעת מחשבה שמכוונת למיומנויות שהמטופל יוכל לנקוט בהן במקרים השונים כדי להתמודד עם החרדה.

לסיכום,  הפרעת פאניקה היא הפרעה נפוצה היכולה להביא לפגיעה משמעותית בתפקודו ובאיכות חייו של האדם הסובל. השיטה ההתנהגותית קוגניטיבית , מוכחת מחקרית ויעילה במיוחד בטיפול בהפרעה מסוג זה. לטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי יש את היכולת  והכלים כדי להחזיר את המטופל למסלול חיים מספק ונינוח יותר ולהחזיר לו את תחושת השליטה והניהול התקין של חייו.

טיפול בהפרעת פאניקה 

הטיפול המומלץ ביותר להפרעה מסוג זה הוא טיפול התנהגותי קוגניטיבי לצד טיפול תרופתי במקרה הצורך.

מרכיבי הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי כוללים :

• פסיכו- הדרכה – הטיפול מתחיל במתן מידע למטופל על התסמינים ועל מהלכו של ההתקף. המידע הניתן כולל הסבר על הגורמים לרגישות היתר לנוכח תסמיני החרדה והתפתחות עוררות גבוהה שקשורה ל"אזעקות שווא", כאלו שנגרמות כתוצאה מפירוש מוטעה של התסמינים הגופניים.
• טכניקות ארגעה- בהמשך ילמד המטופל מיומנויות הרפיה מרגיעות ותומכות כמו : נשימת סרעפת והרפיית שרירים מדורגת.

• הבנייה קוגניטיבית –  ההבניה הקוגניטיבית נעשית באמצעות שיחה ועיבוד מילולי. היא נועדה לעזור למטופל לזהות את המחשבות שמתרוצצות בראשו כשהוא חש בחרדה. צמד הטעויות הקוגניטיביות המרכזיות שעושים מטופלים הסובלים מפאניקה  הוא הערכת הסכנה יתר על המידה וצפיית אסון או קטסטרופה. בזמן התקף, קיימת נטייה להערכת – יתר של הסכנה המוגדרת כהערכת יתר של הסתברות לאירוע שלילי. למשל, " מה אם יהיה לי התקף לב? מה אם אמות?"…, כאן, מלמדים את המטופל לקרוא תיגר  ולערער על גישתו זו (באמצעות הטכניקות הייחודיות של הטיפול הקוגניטיבי) ולהבנות מחשבות חלופיות תומכות ומועילות יותר.